כיף כף (1991-2003): תערובת של רועה גרמני וקולי- קצת ג'ינג'ית, קצת שחורה, הגיעה אלי בניגוד לרצוני. כשמשפחתי נסעה להביא אותה נשארתי, לאות מחאה, בבית. ובכ"ז, מהר מאוד, כמו שאמהות רבות מכירות, היא הפכה להיות הכלבה שלי. כיף כף היתה איתי בתחילת דרכי.

בהרבה מובנים כיף כף היתה שליחה אישית שלי, אחת מכל אותם אנשים ואירועים שלקחו אותי, למחוזות חדשים, כל פעם מחדש. פעמים רבות יצאתי בזכותה למסעות רבי תובנות אל הטבע ואל עולמם של כלבים ואוהבי כלבים. היו ימים שישבתי בגובה העיניים שלה כדי לראות איך נראה עולמה, מה היא רואה ואני לא. אם היינו יושבים יותר כך אחד/ת עם השני/ה...
 

כיף כף שכבה תמיד בחדר הטיפולים מתחת למיטת הטיפולים או בחדר הסדנאות מתחת לשולחן היצירה. הנוכחות שלה עזרה לכמה ילדים ומבוגרים לשחרר את הפחד שלהם מכלבים. כנראה היתה לה תרומה נוספת, כמו שתראו בסיפור שלהלן, שעדיין לא הייתי פתוחה מספיק לשים אליה לב. רק, שנים מאוחר יותר כשבמבי תפשה את מקומה, כבר פקחתי יותר את עיני והבנתי איך לשתף כלב בטיפולים.
 

על אחד המסעות המדהימים איתה :

הסיפור הזה מתרחש מתישהו בשנת 2002. אני כבר משתמשת בקלפים ובהדמיה אבל עדין לא מבינה שזאת הולכת להיות שיטה טיפולית בפני עצמה שלימים אקרא לה נשומה. אני כנראה עדין לא מבינה הרבה דברים חשובים!

בסיפור הזה אני מטפלת בקרובת משפחה בשיטת- טיפול (עוצמת הרכות), שרק התחלתי ללמוד הכוללת נענועים של הגוף. אנחנו חשבנו על כיף בלבד לא על טיפול עמוק. השארנו את דלת חדר הטיפולים פתוחה ואת דלת הבית פתוחה גם היא. הילדים, הכלבים (אז כבר היתה לנו כלבה נוספת- שלומית שמה, כי לשלום ייחלנו) שיחקו בחצר. בשלב מסוים ה"מטופלת שלי" התנתקה ממני והיתה שקועה בעצמה. ובכ"ז המשכתי. קרובתי שכבה על מיטת הטיפולים כשידיה פרוסות לצדדים משתלשלות מן המיטה כלפי מטה. ברגע מוזר כלשהו, כששקט השתרר בחלל הבית, נכנסה כיף כף במגמתיות לא מובנת (אלא לאחר מעשה) עקפה את מיטת הטיפולים, ניגשה אל ידה המשתלשלת של גיסתי, ליקקה אותה ושבה מיד אל שאר החבר'ה ששיחקו בחוץ. כיף כף בילתה איתי באופן קבוע בחדר הטיפולים מעולם לא התערבה בצורה כל כך ברורה בטיפול. כשסיימנו הנענוע וישבנו להעביר חוויות. אמרה לפתע גיסתי: "אני כל כך אסירת תודה לכיף כף, היא באה אלי בדיוק כשהייתי צריכה והקלה עלי".
על מה שהציף אותה בעת הטיפול ולא שיתפה, סיפרה לי יותר מאוחר.

מסתבר, כמו שתראו גם בסיפור על במבי, ש"חושי" הכלבים שלנו הולכים הרבה מעבר למה שאנו מתארים לעצמנו  וכך גם חושינו...

 

במבי 2006 : במבי יושבת איתנו בחדר הטיפולים בכל טיפול וטיפול.יש בה תם, הניבט מעיניה ומרמח אבריה

 שממיס אותי ומשהו טבעי של מטפלת. ילדי השכונה, בגילאים השונים כרוכים אחריה ובאים במיוחד לבקר אותה. כשהורים מושיבים את תינוקותיהם בקרבתה, מבט עיניה מצטמצם והיא הופכת רכה וזהירה מהרגיל.

איך לשלב את במבי בטיפול למדתי ממקרה אחד שהיה דרמטי ולא אופייני לכלבה הרגועה והקשובה:

 

נסעתי אל מטופלת שהתקשתה, באותו יום, בתנועה. לקחתי איתי את במבי שנהגה  עד אז לנמנם עלי בעת הטיפולים.

במקרה זה, עם כניסתנו לחדר במבי פשוט הפכה את עורה ללא הכר. היא התחילה להשתולל ולרוץ ממקום למקום מדבר לדבר. במבוכתי כי רבה ניסיתי נואשות לתפוס אותה.

לא הבנתי מה קרה לה, לכלבה שעד אז חשבתי שאני מכירה היטב. לבסוף שאלתי את המטופלת, שהיתה בעצמה גם מטפלת, האם ההתנהגות של במבי אומרת לה משהו. היא ענתה: זה בדיוק מה שאני מרגישה!

החלטנו להתעלם ממנה והתחלנו בטיפול. ככל שהמטופלת התקדמה בשיתוף רגשותיה, כך גם במבי נרגעה עד שלבסוף, התיישבה בחיקי ונרדמה עד לסיום הפגישה.

מאז אנחנו בחדר הטיפולים נעזרים בה לשים לב ולאשש את המתרחש בתוככי המטופל.
 

דוגמה: מטופל שמגיע בפעם הראשונה. היא מקבלת אותו כאילו כבר פגשה אותו פעם, מתחנחנת, מלקקת, מתקרבת מתנהגת בחום יוצא דופן. שנינו תמהים להתנהגותה. אנו בשלב הראשון של השיחה. אנו משוחחים ושוכחים שגם היא בחדר. אך היא יושבת ערה על הספה לצידו השמאלי.
הוא מגיע בדבריו לנקודה כואבת אך מתאמץ להראות לי שהכל בסדר...  אני חווה שעצב עמוק עולה בו ומשתפת אותו בחוויה שלי. בעודו מנסה לברר עם עצמו אם באמת עלה בו עצב, במבי שישבה עד כה בשקט לצידו מחליפה צד ומניחה את ראשה על ברכיו. הוא שם לב  משתכנע לתת אמון בדברי אנו נכנסים לתהליך.
לפעמים... היא מן "קיצור דרך" שכזה!

 

מטופלת שעסוקה בליצור גשר עם שתי הפנים הפנימיים שלה, עם שני קצוות.

במבי, באחת הפעמים היחידות שראיתי, נעמדת עם רגלים אחוריות על ספת הטיפולים וקדמיות על כורסתי. היא יוצרת גשר בגופה! המחזה יוצא הדופן מביא למודעות שלנו את התהליך!

כשאני הולכת איתה בשדות אני מתבוננת בה והיא מספרת לי ספורים על עצמי... היא עוזרת לי לעדכן את הדימוי העצמי שלי, דברים שכבר שכחתי שיש בי. ההתנהגות שלה ותנועות גופה בקליניקה ומחוצה לה, כשאני מתמקדת בהן, הופכות לשפה שזורמת בראשי מעצמה, שפה רבת ניואנסים והפתעות!

במבי מביאה למודעות שלנו כלל חשוב שלפעמים קשה לאמץ: