בחרתי לשתף אתכם בחוויותי מטיולי היומיים עם במבי כדרך נוספת לשתף אתכם בתפישת עולמי ועולמה...התחלתי לכתוב תאריכים רק מאוחר יותר. אם תרצו לעקוב אחר יומן זה תצטרכו לרדת כל פעם לסופו כדי להתעדכן...
כשעברנו למודיעין מכבים רעות.
היא מזכירה לי יום יום לשים לב למחשבותי. אם מחשבותי שליליות ועוברות אל עולם האשליה (מחשבות שליליות הן תמיד אשליה) היא קופצת על מיטתי ומושכת את תשומת ליבי. לעיתים היא פשוט מניחה עלי את כפתה הזעירה והכרית הרכה מעוררת בי צמרמורת- מגע כל כך אנושי ורך.
אם אני מהרהרת בבהירות רבה על לקפוץ למרכז (המכונה במודיעין "סנטר") לקנות משהו היא נעמדת מול הדלת ונובחת אלי ולא עלי או מקפצת בשמחה חסרת מעצורים. אולי היא פשוט אומרת לי תקשיבי לעצמך את רוצה לקום וללכת אל תערבי מה כדאי, לכי על המיית ליבך. לא משנה אם חם בחוץ או זה לא הרגלך לצאת בשעה כזאת מהבית. פשוט לכי על זה אומרת לי ידידתי הטובה באדם.
כשעברנו למודיעין היה לה קשה. בערב הראשון שהיה יום שישי רכשנו סרט לצפייה והתכרבלנו במיטה מול הטלביזיה והיא... בינותינו- בין שתינו (ביתי ואני). אני מיד נפלתי לנמנום- עברתי פזה, מרב עייפות. אך הגחתי מדי פעם בחזרה אל "עולם הטלביזיה" מודאגת מנשימותיה הכבדות. היא נשמה נשימות עמוקות ומהירות מאוד, עיניה היו פקוחות אך זגוגיות. היא לא הוציאה קול אך "נשמע" כאילו היא בוכה. ביתי הקשוחה שעובדת עם בעלי חיים זרקה משהו: "התקף חרדה" והמשיכה לצפות בסרט אחר. אני נאבקתי בעולם השינה מתטלטלת בינו לבין "עולם הטלביזיה" בדאגה עצומה לייצור תמים זה. כאב לב ממלא את ליבי כשאני כותבת שורות אלה. מצב הרוח שלה מהדהד בי. אני חשה צורך להתנצל בפניה. אך היא לא זקוקה להתנצלות שלי- היא לא מאשימה! האשמה- סוג של תבונה מיותרת שלא הגיחה אליה למרות ששתינו חיות (לכאורה) באותה מציאות.
המתח שלה בימים הראשונים, למעבר למודיעין, גרם לי לרצות להעביר אותה לאחרים. לא שמתי לב שגם בתוכי מתחוללת סערה גדולה וגם חרדה בדיוק כמוהה.
יש מקום אחד שהיא אוהבת ללכת אליו א.ת של שילת שם אנו מתקרבות לשולי הכפר והיא רצה כאיילה (במבי) חופשיה ומשוחררת אורבת לחתולים אהובי רגליה. ברגעים אלה יש לי נחת ואני נרגעת מרגשי האשמה המתעוררים בי מפעם לפעם לנוכח סבלה.
כבר עבר שבוע מאז עברנו למודיעין היא עדיין בחרדות מהמעבר (וזה אומר שגם אני...) ויש לה הרגל חדש: להתיישב על אחוריה כשהיא מפחדת ללכת למקום מסוים ולמשוך ברצועה לכיוון ההפוך. בעיקר היא מפחדת ללכת לאזור מגרש הכדורגל המצוי בפארק שבעמק בית שאן. היא גם לא מוכנה לצאת למרפסת ביתינו הצופה למגרש ולנוף מקסים של גבעות השפלה. אולי הפחד הזה גורם לה לקחת אותי ביום בהיר אחד למקומות אחרים ממה שהלכנו אתמול ושלשום לשנות את המסלול שהפך, רק לכמה ימים, קבוע: לפנות שמאלה ביציאה מהבית ללכת עד המון מדרגות שמובילות לפארק של עמק האלה לחצות את הכביש אל הפארק ולרוץ בתנודות שמחה מרתקות או יותר נכון בריקוד קליל שמייצר תפניות פתאומיות.
היום היא מתיישבת על אחוריה בפנייה ל"המון מדרגות" ומחליטה ללכת ישר ישר בכיוון חדש. ממה היא מפחדת הפעם? אני נגררת אחריה עד שהיא מחליטה שוב לרדת מ"דרך הישר", לעלות במדרגות בית ולהסתכל אחורה אלי אם אני רוצה לבוא אחריה. כמובן שאני לא...מה פתאום להיכנס לבית סתם ככה על הרחוב...? עוד כמה צעדים ואני מגלה פנייה נוספת לעמק האלה בלי "המון מדרגות" ... אני פונה אל הפארק אך זו מחליטה הולכים ישר! אני ממשיכה איתה ברחוב משמאלנו עדיין שורות של בתים עם מדרגות וכניסות לחדרי מדרגות הפעם אני מזהה: זו כניסה לדירה שבאנו לראות לפני המעבר למודיעין, כשחיפשתי דירה. וגם הכניסה הקודמת היא כניסה לדירה שראינו. הסיפור הזה נמשך שלושה ימים בכל פעם היא מושכת אותי לדירה אחרת ,שראינו פעם, ברחבי העיר. אנו חוצות פארקים מושקעים ושכונות המשנות את אופיין מפעם לפעם. ויש כאלה שאני ממש אוהבת...
עוברת בי תחושה מצמררת : בתוך הפרווה הזאת יש מישהו- מישהו שחושב שמרגיש שיש לו מטרות וגם ג'י פי אס בילד-אין.
אני נאבקת בחוויה שהיא שווה לי..., עשויה מאותו חומר ונזכרת במילים ששמעתי בראשי לפני נסיעתי להודו ב- 2004 כשטיילתי בצפון בשדות לבדי: !be one with the nature
