 שואלים אותי הרבה פעמים איך אלוהים עשה את השואה? התשובה:
האם אלוהים "עשה" את השואה?
השואה נוצרה כתוצאה מהשתלטות מנגנון המחשבה רגש על מספיק אנשים שהתנתקו מהמקור הפנימי האמיתי שלהם ונתנו לתעתוע - ההרס להשתלט עליהם!
השואה התאפשרה כי "בטווח הארוך" יש סיכוי שארוע דרמטי ולא אנושי זה ישפיע על מספיק חלקים באנושות להתחבר למהותם הפנימית האמיתית שהיא:
שמחה, תום ואהבה
הדרך שנבחר תלויה רק בנו
ולא באלוהים...
תלוי איך מגדירים אלוהים!  |
|
במהלך השנים אני פוגשת רבים שחוו את השואה, הלכו לעולמם, ושבו לחיים כדי לשחרר את הטראומה. הסיפורים העולים בזכרונם מוחשיים, מפורטים וכואבים כאילו קרו עכשיו!
פגשתי אדם שביקר בהמבורג לצורך עסקים, וחווה באופן ספונטני את עצמו נעזב שם למוות בתקופת השואה. הוא אומר: "אני בטוח שהייתי שם" . בחיים אלה הוא נואש לאהבה ומסתבך בכל תחום בחייו רק כדי לקבל אותה. גם כשהוא מקבל אהבה הוא לא חש בה.
פגשתי אשה צעירה שסובלת מחרדת שריפה בכל שעה משעות היום. כשהיא נכנסת לתהליך היא חווה את עצמה נשרפת באחת המישרפות הידועות. התאורים שלה מוחשיים. כשאנו מנסות לשחרר את החוויה היא רואה עצמה נמלטת מהמקום בג'יפ של חיילי בנות הברית. כשאני מבקשת ממנה לשלוח אור לסיטואציה היא אומרת: " זה קשה החושך סמיך מדי" . תשובה נדירה למדי ולא אופיינית לתהליכים אחרים.
פגשתי את עצמי - בתקופת השואה, הייתי בת לאם פרטיזנית שנהרגה ביערות בהיותי בת 8. גם בגלגול הזה התייתמתי מאימי בגיל מוקדם יחסית. כשילדי היו צעירים התקשתי להשאירם לאחרים. יש לי רגישות גדולה למצבים של של חוסר אונים.
כפי שאתם רואים הטראומות שייכות לעבר אך תחושת הסבל, שהן מעוררות, קיימת בהווה. פיתוח מודעות להמשכיות הנשמה/ גלגולים קודמים היא חלק מהתהליך המתקדם לריפוי ועשויה לשנות את המציאות שבה תחיו ונחייה כולנו ולהוסיף, גוון מרתק במיוחד, לחייכם.
סיפור מקרה
הדוגמה הבאה היא מתהליך פרטני שתוזמן ליום השואה האחרון (2008).
דברים רבים לא אפרט כאן, כדי להגן על ידידתי למרות שקיבלתי את אישורה לספר את הסיפור .
הבקשה : לשפר את היחסים עם הבת.
הדילמה המתמשכת: לתת לעצמי, להקשיב לצרכים של עצמי.
השיחה מתחילה משאלות ביחסים עם הבת וגולשת לשיחת חולין כביכול. מה שעוזר לנו להתמקד ולבחור את השאלה המקדימה היו מילים שהקריאה בטקס- יום השואה שנערך במקום מגוריה.
אנו למדות שנושא העבודה שלנו היום הוא: לבחור בחיים...
התהליך:
היא בוחרת קלף, היא אוהבת את העבודה עם הקלפים, למרות שיכולה להיכנס לתהליך בלעדיהם, אך הקלף ממקד אותה.
היא נכנסת למקום בו היא רואה רצף תמונות. אני מנחה אותה ורואה איתה את התמונות:
"אני רואה את עצמי יושבת על רצפת פרקט מולי יושבת ילדה קטנה עם קוקיות אנחנו עסוקות במשהו...מאחורי אח בוערת. אני שומעת חיילים עולים במהירות ובאגרסיביות במדרגות, הם פורצים לביתינו ולוקחים אותנו מבלי להתייחס לכבודנו כבנות אדם וכנשים בפרט. אנחנו נגררות במדרגות, זורקים אותנו למשאית שיש בה עוד אנשים ואין בה מושבים לישיבה, אני מנסה להחזיק בילדתי, המשאית מתחילה לנוע, האנשים העומדים נאחזים אחד בשני, זה יוצר קרבה פיזית לא נעימה, אנחנו מגיעים למחנה, מפשיטים אותנו ונותנים לנו בגדים אחרים, לוקחים את הבת שלי, היא מוצאת להורג, הצער ממלא אותי ומחליש אותי. אין אוכל, תחושה של חוסר אונים, אני מתה ועולה "למעלה" חסרת כוחות, אנשים אחרים- אולי מלאכים, מקבלים אותי. שם למעלה מטפלים בי, משכיבים אותי במיטה מזרימים לי דברים... ."
בתהליך היא גם חווה את כאבי הבטן המטרידים אותה שנים כנובעים מתקופת ההרעבה במחנה הריכוז שהיתה גם הרעבה עצמית כתוצאה מאובדן הבת וחוסר הרצון לחיות שבא בעקבותיו.
אני מבקשת ממנה לחזור לבית שממנו לקחו אותן ולשלוח אור לכל הדרך שעברה. אנחנו עושות זאת ביחד המאמץ גדול:
"אני מוציאה את האור מהאש שבאח, לוקח זמן עד שהיא הופכת לאור, ממלאה את החדר באור, אני רואה את החיילים באים שוב, הפעם הם פחות מתלהמים, הם לא מוצאים אותנו כי הספקנו לברוח, הם פשוט לא רואים אותנו. אני שולחת אור למחנה- ההשמדה, אני רואה את עצמי מתחזקת ואחד הקלגסים נופל על הברכיים ומתחנן שאסלח לו, אני ממשיכה לשלוח אור, האסירים שבמחנה מתחילים לברוח ליער, אני חווה אנרגיה טובה באה לקראתם מהיער, פתאום יוצאים עוד אנשי אס. אס, נופלים על הרגלים ומבקשים סליחה, זה בא בגלים כל הזמן באים עוד ועוד, זה מעייף אותי, זה קשה, עומס גדול... מ"למעלה" מכניסים אותי לחדר בו גרתי כשהייתי אסירה, עוטפים אותי בשמיכת ריפוי, אני נופלת לשינה עמוקה".
התוצאה:
הימים הבאים הם ימים שבהם ידידתי נזקקת להרבה מנוחה שינה וקבלה של המצב.
בחלוף שלושת הימים היא חווה הקלה עצומה. הבת בתקופת השואה היא גם ביתה בחיים אלה. היחסים איתה הופכים מאוזנים יותר. הכאב העצום והישן מפנה עוד קצת מקום לשמחה.
האדם שמרפא את עצמו מרפא גם אחרים, הוא נתרם ותורם בו זמנית. אנו חייבים להרגיש ראויים לתת לעצמנו קודם כל!
אני מאמינה שתהליך פנימי עמוק, גם אם הוא קשה לפעמים, הוא הדרך המאוזנת ביותר לנתינה אמיתית. אומרים שבנשומה "קל לטפל בדברים הקשים" .
|
